בר מצווה ביפו - עתיק מושקע ומרגש

שבת בבוקר. הציפורים רק מתחילות להתעורר ואבא מעיר אותי בשקט. "קום, אורי שלי" הוא אומר לי "הגיע הזמן". אני פוקח את העיניים ומסתכל עליו. רואה איך העיניים שלו נוצצות. הוא מתרגש, אני יודע. הבוקר אני כבר לא אהיה רק הילד שלו. אני הופך מנער לגבר. אני עולה לתורה. כל כך הרבה זמן למדתי לרגע הזה. אמא ואבא שלחו אותי ללמוד אצל הרב, וקראתי את כל הפסוקים וההתאמות, ולמרות שאני קצת מתרגש אני כבר מרגיש מוכן. אני יוצא מהמיטה ואבא מלווה אותי למטבח אחרי שצחצחנו שיניים. אמא כבר שם, מסתכלת מהחלון. האור של הזריחה מאיר לה את העיניים. הטלית שלי ושל אבא עטופות ומוכנות ליד השולחן. כולנו לבושים לבן, ואנחנו הולכים בשקט ובהתרגשות ברחובות הריקים

אבא אומר לי שאבא שלו, סבא ישראל, לימד אותו להניח את התפילין שלו, כמו שהוא ילמד אותי לעשות היום. אנחנו מתקרבים לבית הכנסת ופוגשים את הצלם לעלייה לתורה שאימא ואבא הזמינו לכבוד היום הזה. אני קצת מתבייש ממצלמות בדרך כלל. אבל הצלם נחמד, הוא מחייך ומעמיד אותנו בפוזות ואנחנו מחייכים למצלמה. הלב שלי לא מפסיק לפעום מההתרגשות. עוד תמונה, שתיים, שלוש. מצוין הצלם אומר ומראה לאמא. "מושלם". היא אומרת בחיוך רחב ומחבקת אותי. אני חושב שגם היא יודעת כמה שאני מתרגש שהבוקר הזה הגיע. פתאום כל המשפחה שלנו הגיעה. סבא ישראל וסבתא לבנה, הדודים, בני הדודים, ממש כולם

אני מאושר. הצלם ישר שם לב שאני ובנות הדודות שלי, מיכל ויעל עשינו סלפי ותופס אותנו בזווית המצלמה. הוא הסתכל ימינה ואז שמאלה, ואז שוב ימינה ואז פתאום הוא אמר "תעמדו כאן, ועכשיו תכבדו את אוריקי. תעשו לו גשר לעבור תחתיו- לא כל יום בר מצווה". אני עובר ביניהם והצלם הולך לפני. פחדתי לרגע שיפול אחורה אבל נראה שהוא מבין ממש טוב בזה כי הוא היה מרוכז לגמרי. אחרי שסיימנו הגיעה התזמורת. האוויר הקר של ירושלים בבוקר, ברחובות הצרים והנגנים שניגנו אחרי שכבר החלה לעלות השמש היה מחזה שאף אחד לא ראה בעיר. הם הביאו הכל. שופרות ותופים, והם שרו תפילות שאני לא כל כך מכיר, אבל מרגיש כל כך מיוחד וחגיגי לשמוע אותן שלא אכפת לי. כולם צוחקים., אבל אני מתחיל להילחץ קצת

אמא שמה לב, אז היא מתקרבת אלי ואומרת לי בשקט "אוצר שלי, זה קטן עליך". ואני עדיין קצת לחוץ אז היא אומרת "גם אבא יבוא איתך, לעמוד לידך כשתקרא, וסבא ישראל גם יהיה". "אוקיי" אני מסכים. אני צריך לקרוא את כל הפרשה ממש. לא רק את ההפטרה. הרבי שלי אמר לי שזה ממש כבוד גדול, ועכשיו הגיע הרגע. אמא וסבתא עולות לעזרת הנשים יחד עם שאר בנות המשפחה, וסבא, אבא ואני הולכים למושבים שלנו. אני רואה שהצלם מזהה שאני מתרגש ונותן לי חצי קריצה מהצד. "אתה תהיה תותח. אל תדאג. רק תמשיך לחייך". אז אני מחייך ומסתכל על אבא שמביא לי סידור, מסביר לי איך לשים את הטלית ואת התפילין שוב ומיישר לי את הכיפה. יש הרבה אנשים שמתפללים ואז הרבי שלמה עלה לבמה ואמר "יעלה ויבוא, חתן הבר מצווה". זה אני. זה הרגע שלי. אני עולה ולוקח את ספר התורה הגדול והכבד

בתמונות רואים שאני ממש גדול, אבל בקושי מצליח לעטוף אותו עם הידיים. אמא, המשפחה והחברים שבאו גם זרקו עלי סוכריות מלמעלה ואני רק קיוויתי שהספר לא ייפול. אבל כל כך התרגשתי כשהגיע תורי לקרוא שזה כבר לא היה משנה. הספר נפתח, והרבי הביא לי יד כזו מברזל כדי שאצליח לקרוא בלי להתבלבל. אבא וסבא לידי, הרב גם והצלם עומד מאחורי. מצלם אותי, עובר בין הדפים, מרפרף על המילים. ואני קורא בקול רם, ומרגיש שאני גבר אמתי. סיימתי לקרוא ושוב עפו סוכריות באוויר. איזה אושר, אני באמת כבר גדול. אבא נותן לי חיבוק ענק ענק ואמא מסתכלת עלי מלמעלה ואני חושב שראיתי שהיא אפילו קצת בכתה. אמא ואבא אמרו שיהיה סרטון ווידאו של כל העלייה לתורה ואותי זה מרגש ממש כי אני יודע שזה רגע שאני לא אשכח בחיים ואולי יום אחד, שגם לי יהיה ילד, אני אוכל להראות לו אותי כשאני הייתי כמוהו – מתרגש וקטן ולהגיד לו תראה איך סבא שלך מלמד אותי להניח תפילין

חוות דעת וביקורת מאת: סטאס מוזיקוב/צלם לעליה לתורה